כמה זה עולה לנו? על תקציבים והשקעות ביהודה ושומרון

שאלת הנוכחות היהודית ביהודה ושומרון מצויה בשיח הישראלי מזה עשרות שנים. העמדות של שני הצדדים מוכרות וכמעט כל הטיעונים הושמעו, ואין הרבה מה לחדש. זהו ויכוח ישן, שכמעט כבר לא רלוונטי.

אלא שבשנים האחרונות, כותבים שונים אוהבים לערב בדיון זה עובדות ונתונים לא ענייניים המסיטים את השיח ממקומו הראוי. כותבים אלו מציגים נתונים כלכליים שונים לפיהם עלות ההתנחלויות היא אסטרונומית וחסרת פרופורציות, ברמה המעיקה על תקציב המדינה ומהווה פגיעה בפריפריה ובשכבות החלשות. 

לטעמנו, בחינת ההתיישבות בארץ ישראל רק בעיניים כלכליות מעמידה את כל ההיסטוריה הציונית בביקורת דומה. לא רק זאת, אלא שטענות אלו מבוססות על מידע אובייקטיבי כביכול, המצריך בדיקה והכירות עם הנתונים. בדיקה של העובדות האמתיות תגלה כי תובנה זו הנה חסרת בסיס.

אין השקעות תקציב מיוחדות ביהודה ושומרון – רק לקיום חיים רגיל כמו כל אזרח

בעשור האחרון מדינת ישראל לא משקיעה ביהודה ושומרון השקעות עודפות על שאר אזורי הארץ. יש באזור מעט מאוד השקעות ציבוריות למגורים, וגם תקציבי הפיתוח אינם מיטיבים עם יש"ע יותר מאזורים אחרים בארץ. כמו בכל הארץ, מוסדות חינוך קמים ביש"ע על פי שכלול מספר התלמידים בנוסחה קבועה, וכך גם מוסדות ציבור ורווחה. מבני ציבור גדולים קמים ביש"ע בזכות עבודה מאומצת של ראשי הרשויות ובעיקר מכספי תרומות. ההשקעות בתשתיות התחבורה משמשות גם את ערביי הרשות הפלסטינית, הם נוסעים אתנו יחד באותם כבישים יום יום.

גם לתושבים אין הטבות מיוחדות.כל הכספים המועברים ליהודה ושומרון משמשים לאספקת צורכיהם הבסיסיים של התושבים וניתנים להם על פי מפתח החלוקה המקובל ביתר אזורי הארץ. מי שטוען כי אין להשקיע כלל ביו"ש טוען למעשה כי לתושבים שם אין זכות קיום אלמנטרית. תושבי יהודה ושומרון משרתים במילואים, עובדים במגזר הפרטי והציבורי, משלמים מס וממלאים את כל חובותיהם כלפי המדינה, ובכך מסייעים לפיתוח הכלכלי בישראל. ולעתים אפילו יותר מאזורים אחרים במדינה. רמת ההתגייסות ליחידות הקרביות בצבא גבוה וכל שנה מועצה אחרת ביו"ש נמצאת בראש רשימת אחוז המתגייסים ליחידות שדה, רמת ההתנדבות בתחומים חברתיים גבוהה כמו גם תרומתם של תושבי יש"ע למדינת ישראל.

ההטבה היחידה ממנה "נהנים" תושבי יהודה ושומרון היא הנחה בתחבורה ציבורית שנועדה לעודד תושבים לנסוע באוטובוסים ממוגני ירי וכך לחסוך עלויות מיגון של רכבים פרטיים. 

הוצאות ייחודיות בתקציבי המועצות 

תקציבי הרשויות ביהודה ושומרון ניתנים על פי קריטריונים ברורים ומושפעים מהפריסה הרחבה של ההתיישבות, מהיותה פריפריה, מהמדד הסוציו-אקונומי של התושבים. בתוך תקציבי משרד הפנים מועברים לרשויות גם תקציבים מיוחדים, הנובעים מהמציאות המיוחדת שנוצרה בעקבות הסכמי אוסלו שגרמה לניתוקם של ישובים, סגירת כבישים לתנועה ישראלית, לאיומים יום יומיים וכדומה.

חלק גדול (לעיתים מעל 50%) מהתקציב המועבר לרשויות ביהודה ושומרון עבור חינוך משמש עבור הסעות ממוגנות ירי. המדינה מחייבת את הרשויות להשתמש בהסעות אלו עבור התלמידים לאחר הסכמי אוסלו ובעיקר לאור הטרור שהחל בשנת 2000 .

לדוגמא, כרבע מתקציבה הכולל של מועצה אזורית דרום הר חברון, משמש למימון הסעות ממוגנות. בדומה לכך, בשל מדיניות חדשה של מגן דוד אדום, נטל הפעלת האמבולנסים נפל גם הוא על המועצות האזוריות, והוא נכלל בתקציבן השוטף. גם הוצאות שונות הנובעות מהמצב שנוצר אחרי הסכמי אוסלו, עם סגירתם של כבישים והצרכים הביטחוניים הייחודיים שנוצרו בשטח נוספו לתקציבי המועצות השוטף.

לא זו בלבד, אלא שההשקעה הציבורית בשירותים שונים בהתנחלויות מניבה יותר מאשר השקעה מקבילה בחלק מערי המרכז – מוסדות החינוך ביו"ש, למשל, זוכים לתפוסה מלאה, בניגוד לתפוסה חלקית במקומות אחרים.

תרומת ההתיישבות לכלכלה הישראלית

באזור יהודה ושומרון כ800 מפעלים בכ14 אזורי תעשייה , מפעלים אלו מספקים פרנסה לכ17,000 עובדים ישראלים וערבים יחד. היקף היצוא ממפעלים אלו עומד על מאות מיליוני דולרים בשנה. תרומת התעשייה לפיתוח הכלכלי של האזור ולטובת יצירת דו-קיום על בסיס כלכלית הינה משמעותית גם לתושבי הרשות הפלסטינית.

פריסת ההתיישבות מצפון באזור גוש שקד וחיננית, דרך מערב השומרון ובנימין, עוטף ירושלים, מערב גוש עציון וחבל יתיר יוצר מניפת עבודה רחבה של תושבי יו"ש בכל רחבי הארץ – מהגליל עד הנגב כולל מישור החוף. תושבי יהודה ושומרון עובדים במגזר הפרטי והציבורי משלמים מס וממלאים את כל חובותיהם כלפי המדינה, ובכך שותפים לפיתוח הכלכלי בישראל.

השקעות ביטחוניות – בעיקר לטובת כל תושבי המדינה

ההשקעות הביטחוניות הגבוהות בבניית גדר ההפרדה ובפעילות מבצעית יזומה, לא נעשות בשביל להגן על המתנחלים, אלא להגן על תושבי המדינה כולה. משימתה המוצהרת של אוגדת איו"ש אינה לשמור על ההתנחלויות, אלא על מרכז המדינה המאוים באופן חמור על ידי ארגוני הטרור. הפעילות המבצעית השוטפת ברמאללה ובערים אחרות נועדה להגן על תל-אביב.

הישובים כבר קיימים – הוצאתם תעלה למדינה הון עתק

ההתיישבות ביש"ע היא עובדה קיימת. פינוי ההתנחלויות אינו מהלך חסכוני כלל וכלל. העלות המתוכננת של פינוי גוש קטיף עמדה על כ-3 מיליארד ש"ח , אולם עד כה עומד תקציב ההתנתקות על למעלה מ-13 מיליארד ש"ח שנגרעים מקופת המדינה. פי ארבעה ויותר מהמתוכנן. חישוב עלויות אלו באופן יחסי לגבי פינויים של "רק" כ-150 אלף מתנחלים שאינם תושבי ה 'גושים' ביהודה ושומרון, תביא אותנו לסכום הוצאות מינימאלי של כ-250 מיליארד ש"ח - סכום הזהה לכל תקציב המדינה (ביטחון, בריאות, חינוך, כלכלה ועוד) למשך שנה. עצם גירוש התושבים מבתיהם הוא כמובן מנוגד למוסר ולצדק החברתי, אך גם בהיבט הכלכלי מהלך כזה יביא להוצאות לאומיות עצומות, ויוביל להחרפת הצפיפות והלחץ על ערי המרכז יחד עם עלייה חדה במחירי הדירות.

כמה עלו לנו ניסיונות ה"שלום" והוויתורים של השמאל ?

הבדיקה הכלכלית של עלות ההתנחלויות הנה תעמולה זולה, שנועדה להכפיש את מדיניות הימין ולעורר כלפיו דה-לגיטימציה עזה. מדיניות השמאל בעשורים האחרונים לא הייתה זולה כלל וכלל. זו משימה כמעט בלתי-אפשרית לכמת מבחינה כספית את עלותן של טעויות מדיניות כדוגמת הסכמי אוסלו, ההתנתקות והנסיגה מלבנון. ההשלכות שהיו למהלכים אלא על תקציב הבט"ש, על מיגון ישובי הדרום, רכישת אמצעי לחימה, פיצויים לניזוקים על אבדן ימי עבודה ונזק לתעשיות הנן עצומות ומתמשכות לאורך זמן רב.

וכשמזכירים את עוטף עזה, אפשר רק לדמיין את מה היה המצב לו בוצעו הנסיגות והיינות מתמודדים עם אזור "עוטף פלסטין" המשתרע מעפולה עד באר שבע. העלויות הכלכליות של מיגון ערי העוטף ובהן כפר סבא, ראש העין ונתניה יעלו לקופת המדינה הרבה יותר מתקציבי ההתיישבות.  

הוויכוח על ההשקעה בהתנחלויות הוא דיון ישן, לא רלוונטי ועתיק. ההתיישבות ביהודה ושומרון הינה עובדה קיימת והתושבים שם שותפים מלאים בכל החובות של החברה הישראלית וכך זכאים גם לזכויות מלאות של אזרחי המדינה בחינוך, ברפואה, בתרבות ועוד. שימוש שטחי וציני בנתונים כלכליים על מנת לתקוף את ההתיישבות מטעה את הציבור ולא תורם לתרבות השיח והדיון בנושא.

מומחה: אבו מאזן גנב 13 מיליון דולר מכספי הסיוע האמריקאי

כך עולה מעדות מומחה שנתן ד"ר ג'ונתן סנצ'ר  מארגון FDD האמריקאי, בפני ועדת יחסי החוץ של הקונגרס האמריקאי, ביום ב האחרון (10.7).

 לפי הדיווח, יושב ראש הרש"פ מחמוד עבאס הפקיד לכאורה 13 מיליון דולר מכספי הסיוע האמריקאי בחשבון סודי. עבאס העשיר את עצמו במשך שבע שנותיו בתפקיד באמצעות עסקאות קרקע סודיות וסייע לשני בניו להרוויח מיליונים דרך מעורבותם בחברות הנתמכות מכספי הסיוע האמריקנים.

את הדוח המלא ניתן לראות כאן.

כתבה בעניין כאן.

עמדת ארצות הברית לגבי מעמד ישראל והישובים היהודיים באזור יהודה ושומרון

מתוך חוות דעת שהוגשה לוועדת לוי, ע"י עו"ד שמואל לוי באדיבותו של ד"ר אבי בקר (מרצה בכיר לדיפלומטיה ולמשפט בינלאומי אוניברסיטת ת-א והקריה האקדמית אונו).

1.            בשנת 1981 הודיע נשיא ארצות הברית רונאלד רייגן, כי ההתנחלויות של ישראל בשטחים שמעבר לקו הירוק "אינן בלתי חוקיות"[2]. הצהרת עמדה זו מפי נשיא ארצות הברית נבעה מחוות דעת שהציגו יועציו המשפטיים. כך, לטענתו של פרופ' יוג'ין רוסטוב, בעבר תת-מזכיר המדינה האמריקאי, שלדעתו שותפים משפטנים בינלאומיים אחרים, הוראות המנדאט של חבר הלאומים, נותרו בתוקף על שטחי א"י המערבית שמחוץ לישראל, כל עוד אין הסדר אחר לריבונות. הוראות אלה מאפשרות גם הקמת יישובים יהודיים על אדמות ציבוריות בכל חלקי ארץ ישראל.

2.            הריבונות הירדנית בשטחי א"י המערבית, (להלן- הגדה המערבית) שנויה במחלוקת. חילוקי הדעות לגבי ריבונות זו נובעים מן העובדה כי רק שתי מדינות – בריטניה ופקיסטאן, הכירו בסיפוח הגדה המערבית על ידי ממלכת ירדן ב-1950.

3.            סטיבן שוויבל שהיה נשיא בית הדין הבינלאומי בהאג בשנים 1997 – 2000, וקודם לכן כיהן כיועץ משפטי במחלקת המדינה של ארצות הברית, מחזיק בדעה, כי לישראל זכות טובה יותר בשטחי יהודה ושומרון מאשר לירדן, מאחר והמשפט הבינלאומי מכיר בעדיפות זכותה של מדינה התופסת תוך כדי מימוש זכותה להגנה עצמית, שטחי קרקע ממדינה שהחזיקה בשטחים אלה באורח לא חוקי. למדינה שמימשה את זכות ההגנה העצמית במקרה כזה, זכות טובה יותר מלמדינה שקודם לכן החזיקה בשטחים אלה באורח לא חוקי.

4.            חילוקי הדעות בשאלות משפטיות אלה, לגבי מעמדה של הגדה המערבית, הביאו לכך, שאף שהממשל האמריקאי מקפיד לא לסטות מהצהרתו של הנשיא רונאלד רייגן הנ"ל,  ואינו משתמש לגבי ההתנחלויות בגדה המערבית במונח "בלתי חוקיות", במקום זאת הממשל מצהיר עליהן כ"בלתי לגיטימיות" וכ"מכשול לשלום". הגדרות אלה משקפות גישה פוליטית ריאלית לסכסוך הישראלי פלשתינאי, בלי להצמיד למעמד הגדה המערבית, הגדרה משפטית השוללת את החוקיות מההתנחלויות.

[2] ההבחנה בהגדרות המשפטיות לעניין זה הן בין ILLEGAL  ל- ILLEGITIMATE

דחייה במשכורות חודש יוני ברשות הפלסטינית

מסוכנות הידיעות וואפה
התשלום עבור למעלה מ180,000 עובדי הרשות במנגנונים הצבאיים והאזרחיים שלה תדחה לפחות לשבוע בשל המשבר הכלכלי ברשות. כך הצהיר שר האוצר נאביל קאסיס.
הוא הודיע לעיתונאים כי הרשות לא יכולה לעמוד בדרישות התשלום בשל המצב הפיננסי הנוכחי שהוא הקשה ביותר בשלושת השנים האחרונות. קאסיס הודיע כי הרשות תעשה את מרב המאמצים בכדי להתגבר על הבעיה, בכדי להצליח לשלם את המשכורות לפחות עבור המעמדות הנמוכים.
השר הביע תקווה כי המדינות התורמות, ובעיקר מדינות ערב, יקיימו את התחייבויותיהם.

האם הרשות הפלסטינית אכן מתאימה לשמור על אתר מורשת עולמית?

אמנת אונסק"ו בדבר שימור אתרי מורשת עולמיים קובע כי מדינות החברות לאמנה ישאפו לשמור על אותם אתרי מורשת ככל שהן יכולות. בכך נכללה החובה ל "לשלב את ההגנה על אותה מורשת בתכניות ממשק מקיפות" (סעיף 5, ד) ו "לנקוט אמצעים חוקיים, מדעיים, טכניים, מנהליים וכספיים מתאימים הדרושים להגנה, לשימור, להצגה ולשיקום של אותה מורשת" (סעיף 5, ה).

כידוע, אתרי העיר העתיקה בירושלים כבר נכללים ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו משנת 1981, וסעיפים אלו של האמנה חלים על אתרי העיר במלואם, כולל הר הבית. הפוטנציאל הארכיאולוגי המצוי בבטן ההר עולה למעלה מכל דמיון, והאוצרות האנושיים והתרבותיים שהוא ככל הנראה מכיל בתוכו מעמידים אתר זה בשורה הראשונה של אתרי המורשת העולמיים. בהתחשב בכך, ראוי לצפות כי הגורם המחזיק בסמכויות האפקטיביות במקום, הוואקף הפלסטיני, יפגין רגישות גבוהה ביותר בכל פעולה שהוא נוקט במקום, ובמיוחד לאור סעיפיה הנחרצים של האמנה הבינלאומית.

ואולם, על פי סימנים מובהקים רבים, הוואקף הפלסטיני נוהג באופן בוטה במדיניות הפוכה בתכלית. על פי העיתונאי והחוקר נדב שרגאי, עבודות השיפוצים שמנהל הוואקף במקום הביאו כבר לפגיעה אנושה בממצאים ובשרידים שטומן בחובו ההר.[1]

• בקיץ 1999 שיפץ הוואקף את האולמות התת קרקעיים שמתחת למסגד אל אקצא. בחללים התת קרקעיים הללו מצוי 'המעבר הכפול', המעבר היחידי שנשמר בשלמותו מתקופת בית שני אל תוך רחבת המקדש. בהם נשתמרו ארבע כיפות, שבהם חרוטים תבליטים מגולפים באבן, מעשה ידיהם של אמנים יהודים מלפני 2000 שנה. הוואקף ביצע במקום חפירות בהיקף נרחב ושינויים מרחיקי לכת, והמעבר הפך להיות חלק מרכזי ובלתי נפרד ממסגד מוסלמי חדש, אל אקצא אל קדים. אנשי רשות העתיקות הגדירו את שהתרחש במקום באותם הימים כ'עוולות ארכיאולוגיות".
• בנובמבר 1999 חפרו אנשי הוואקף בדרום מזרח הר הבית בור ענק ששטחו כ - 1600 מ"ר ועומקו כ - 15 מ'. הם חשפו ארבעה קשתות ( פתחים) עתיקות שרוחבם כארבעה מטרים וגובהם כעשרה מטרים. את תכולת הבור, אלפי טונות של אדמה עשירים בשרידים ארכיאולוגיים מכל התקופות, הם העמיסו על משאיות ושפכו כפסולת עפר בנחל קדרון ובמזבלה העירונית באל עזריה. בדיון ממשלתי שהתקיים בנושא הגדיר היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין את שנעשה כ "בעיטה בהיסטוריה של העם היהודי". מנכ"ל רשות העתיקות אמיר דרורי אמר כי מדובר ב'פשע ארכיאולוגי'.

·        בקיץ 2007, אנשי הוואקף ביקשו וקיבלו היתר לכרות תעלה לאורך עשרות מטרים בכדי להחליף קווי תשתית. העבודה במקום בוצעה בטרקטורונים, ובאמצות מחפרים קטנים.  שבועות אחדים לאחר מכן, פרסמה רשות העתיקות הודעה רשמית בדבר גילוי 'מפלס חיים חתום' - שכבת קרקע, שעל פי הערכת הארכיאולוגים, "נשמרה כמכלול הומוגני מימי הבית הראשון, וגם החרסים שזוהו בה, נשברו באותו המקום, ונותרו ללא שינוי מאז ימי בית המקדש הראשון". יתכן בהחלט שבמהלך העבודות נפגעו "מפלסי חיים חתומים נוספים".

ההוכחה הברורה ביותר לכך שעבודות הוואקף פוגעות בהיסטוריה של המקום הם הממצאים שגילו הארכיאולוגים ד"ר גבי ברקאי ועמיתו צחי צוויג  בפרויקט סינון העפר שהם מנהלים בעפר ששפך הוואקף באפיק נחל קדרון. בין הממצאים הזעירים שנמצאו בפרוייקט הסינון: מעט כלי צור פרה הסטוריים מלפני כעשרת אלפים שנה; שברי חרס רבים; מטבעות קדומים כאלף במספר; תכשיטים רבים ובהם תליונים, טבעות, צמידים, עגילים וחרוזים במגוון צבעים וחומרים; אביזרים ופריטי עיטור ללבוש; קמיעות; קוביות משחק וכלי משחק מעצם ושנהב; שיבוצי רהיטים משנהב ומאם הפנינה; צלמיות ופסלונים; משקולות אבן ומתכת; פריטי נשק כמו ראשי חיצים וכדורי רובה; שברים של כלי אבן וזכוכית; שרידי פסיפסי אבן ופסיפסי קיר מזכוכית; אריחי קיר מעוטרים ושברים מעוטרים של חלקי מבנים, וכן חותמות, טביעות חותם ועוד מגוון רחב של חפצים.

ממצאים רבים אלו מדגימים את הפוטנציאל הגדול הגלום במעמקי ההר, ואת הנזקים שנגרמים לאוצרות המורשת התרבותית העולמית הנתונים תחת השגחתה של הרשות הפלסטינית ומוסדותיה. הרשות הפלסטינית, שלאחרונה התקבלה כחבר מן המניין לשורותיו של הארגון הבינלאומי המכובד, מפרה ברגל גסה את הסעיפים העיקריים של אמנת שימור האתרים ומעלה ספקות קשים בדבר רצינות כוונותיה להכניס אתרי מורשת נוספים תחת כנפיה.

ראה גם: באונסק"ו מתעלמים מהמלצות המומחים ומקבלים החלטות פוליטיות

---

[1]  הפגיעה הנמשכת בעתיקות הר הבית מול נסיגת שלטון החוק הישראלי, 28 פברואר, 2008, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.

http://www.jcpa.org.il/JCPAHeb/Templates/showpage.asp?DBID=1&LNGID=2&TMID=178&FID=202&PID=0&IID=13362