יום ראשון, 19 בפברואר 2012

מידע בסיסי על מעמד האדמות ביהודה ושומרון



סיווג הקרקעות באזור



החוק החל ביהודה ושומרון מורכב מרבדים של החוק העות'מאני, הבריטי והישראלי, אשר המנהל האזרחי פועל לאורם מכוח דיני המלחמה, בהעדר סיפוח או החלת החוק הישראלי המלא בשטח.

לפי חוק זה, יש לחלק את האדמות לשלשה סוגים מרכזיים:
אדמות מולק – הן אדמות פרטיות, שהוגדרו מראש כחלקות המיועדות לבניה. אדמות מסוג זה מצויות בתוך תחומם של יישובים וערים, והן נחשבות כנכס פרטי לכל דבר בדומה למטלטלין ונכסים אחרים.
אדמות מירי – אלו אדמות בבעלות המדינה שנמסרו לפרט לטובת עיבוד חקלאי. אדמות אלו מצויות בעיקר בשטחים המקיפים את הכפרים והערים, עד לטווח של 2.5 קמ מקצה היישוב כפי שהיה בשנת 1858. על אף שהבעלות על האדמות הללו היא בידי המדינה, ניתן להעניק זכויות בלעדיות בהן לאנשים פרטיים המעבדים אותן על ידי רישום במשרדי הטאבו.
אדמות מואת – אלו אדמות 'מתות' הכוללות בדרך כלל את השטחים הלא מעובדים והאזורים הפתוחים, הרחוקים מהיישובים וסביבתם. אדמות אלו הן אדמות מדינה.

מלבד זאת, ישנן בשטח קרקעות המצויות בבעלות יהודית פרטית. חלק מאדמות אלו נרכשו על ידי יהודים עוד לפני מלחמת העצמאות, כדוגמת קרקעות גוש עציון, עטרות ואזור צפון ים המלח; וחלק מהקרקעות נרכשו על ידי יהודים לאחר מלחמת ששת הימים, כדוגמת היישוב עץ אפרים שבמערב השומרון.



הסדר הקרקעות הבריטי


בתקופת המנדט הבריטי החל פרויקט ארצי למיפוי ורישום מעמדן של הקרקעות בכל ארץ ישראל. תהליך זה התחיל על ידי שלטונות המנדט, ולאחר הקמת המדינה נמשך על ידי ישראל בשטחים שנפלו לידיה, ועל ידי הירדנים בשטחי יו"ש. מכיוון שפעולת הרישום הירדנית לא נסתיימה, כאשר שחררו כוחות צה"ל את שטחי יו"ש, נמצא כי חלק מהשטח, בעיקר בצפון השומרון, עבר הליך רישום מסודר על ידי הבריטים, חלק אחר בעיקר בנפות שכם, רמאללה ויריחו, עבר הסדר על ידי השלטונות הירדניים, וכל היתר, בעיקר בנפת חברון והרי יהודה, לא עבר הסדר כלל.
באזורים שעברו הסדר מעמדן של כל הקרקעות מבורר ומוסדר, וכל זכות, בין של הפרט ובין של המדינה רשומה ומתועדת כראוי. לעומת זאת, בשטחים שלא עברו הסדר זה יש צורך בבדיקה מעמיקה של מעמד הקרקע בכדי לוודא שהיא אכן אדמת מדינה. זאת, בשל שיטת הרישום הטורקית שכללה רישום של אדמות פרטיות בלבד ולא של אדמות מדינה. אדמת מדינה, לפי זה, היא אדמה שלא הוכח שיש לגביה תביעת בעלות פרטית.



תהליך ההכרזה על אדמות המדינה


כאשר מתקבלת החלטת ממשלה על הקמת יישוב יהודי, נערך תהליך מדוקדק שנועד לבחון את מעמדה של הקרקע. באזורים בהם נעשה הסדר קרקעות, הבדיקה פשוטה יחסית, שכן מדובר בתיעוד מסודר ושיטתי יחסית. באזורים בהם אין הסדר קרקעות, נוהג המנהל האזרחי לקיים הליך הכרזה מסודר וארוך שנועד לוודא ללא כל ספק את מעמדן של הקרקעות בטרם יאושרו לתכנון ופיתוח. הליך זה כולל שלושה שלבים:
בשלב הראשון, נעשית בחינה של תצלומי אוויר מתקופות שונות, על מנת לוודא שהשטח לא עובד או יושב בתקופה כלשהי.
לאחר מכן נערך סיור מדוקדק בשטח במטרה לגלות עדויות לעיבוד או שימוש אחר בקרקע, שעשוי ללמד על יצירתה של חזקת שימוש במקום.
לאחר שהובררו שלבים אלו, פונה המנהל למוכתאר המקומי ומבקש ממנו לפרסם את הכוונה להכריז על השטח כאדמות מדינה. בשלב זה מוזמנים בעלי התביעות לפנות לוועדת עררים ולהציג עדויות לכך שמדובר למעשה באדמה פרטית.
על פי רוב, הבדיקה הנעשית בשני השלבים הקודמים הנה מדוקדקת ביותר והעררים מתבררים כלא נכונים. עם זאת, בכל מקרה בו מוגש ערר נעשה הליך הבדיקה מחדש בכדי לוודא שנית את העובדות.



נתונים על סוגי האדמות


מתוך כ5.5 מיליון דונם שהוא שטחם הכולל של יהודה ושומרון, כ 123,000 דונם הן אדמות בבעלות יהודית פרטית (נרכשו לפני 48 או אחרי 67), 1.9 מיליון דונם הן אדמות מדינה (רשומות בטאבו הטורקי, או שהוכרזו על ידי מדינת ישראל); וכ 1.9 מיליון דונם הן אדמות לא מוסדרות או נתונות לבעלות ערבית פרטית. היתר הן שטחי שמורות טבע, ואזורי בור שונים.



אופן הקמת היישובים


ביחס לאופן הקמת היישובים יש להבחין בין שתי תקופות מרכזיות: עד שנת 79' בעיקר תחת שלטון המערך, והחל משנת 79' תחת שלטונו של הליכוד
מכיוון שהמערך תפס את הנוכחות היהודית ביו"ש כנובע מתפיסה לוחמתית, הרי שהוא ביסס את היישובים שהוא הקים על עקרונות הדין הבינלאומי ההומניטארי, הקובע כי מדינה רשאית להפקיע רכוש פרטי בשטח כבוש, אם הדבר נעשה לצרכים צבאיים. לאור גישה זו, נהגו בתקופה זו להפקיע גם קרקעות פרטיות לצרכי הקמת היישובים, מתוך תפיסה שנוכחות היהודים בשטח מועילה לשמירת הביטחון.
אולם, החל מהמהפך של 77', בעקבות בג"צ אלון מורה ובית אל.חל שינוי משמעותי בתפיסה זו. הליכוד שראה את שטחי יו"ש כחלק בלתי נפרד מארץ ישראל ההיסטורית, סירב להפעיל כלפיהם את הכללים של התפיסה הלוחמתית, ונמנע באופן גורף מהפקעתה של קרקע פרטית לצרכי התיישבות. ואכן, מבין היישובים שהוקמו משנה זו 90% - 80% נמצאים על אדמת מדינה מוכרזת, ואילו היתר על אדמות בבעלות יהודית פרטית.
החל משלב זה כל הקרקעות שהוקצו להתיישבות יהודית עברו הליך הכרזה מסודר, והן אושרו לבניה רק לאחר שהוכח למעלה מכל ספק כי אין במקום תביעות פרטיות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה